לאורך ההתפתחות שלנו כאנושות, אנו נתפסים למגמות רווחות מעת לעת. מגמות בתחומי החיים השונים נובעים מהתפתחות באותם תחומים ומשינוי בתפיסה ובתהליכים.
אחד המגמות הנפוצות בימים אלה בתחומי האלטרנטיבה, הפסיכולוגיה והתרפיה הינה מגמת ה"אימון האישי". אומנם מקורה של מגמה זו מתחומי הספורט אך יש בה אלמנטים מעניינים וחשובים בתחומים הר"מ. המושג הנפוץ ביותר במגמה זו וכנראה מושג המפתח שבה הוא "אפשור". למעשה כל הרעיון סובב סביב מושג זה. הרעיון נובע מההבנה שכל אחד מאיתנו מכיל את כל המידע והכלים הנדרשים למימוש חייו כהווייתם וכמהותם. תפקידו של המאמן אינו ליצור "תיכנות", אינו ליצור יש מאין אלא ליצור את התנאים ואת האפשור של המתאמן להשיג את יעדיו ולמצות את יכולותיו.
גרעין הבנתי זה המהווה את השורש והבסיס לתהליך של אימון, בכל תחום ובכל עניין, מהווה נקודה מעניינת בהסתכלות על נושאים שונים ומגוונים.
התכתבות מעניינת שניהלתי עם מכרה ותיקה, כמענה לשאלות בנושאי תורה, דת וכו' פתחה הבנה מסוימת המחברת את עקרונות האימון - אפשור - לנושאי דת ותורה:-
האופן בו אנו מתייחסים לתורה נובע מההקשר של כל אחד מאיתנו לדת. רבים מאיתנו, החילונים, אינם מוכנים כלל להתייחסות כלשהי לתורה מתוך רתיעה הנובעת מההקשר האסוציאטיבי לדת ואילו הדתיים שבינינו מתייחסים לתורה כאל חוק חצוב בסלע שאין שאי קיומו מלווה בעונש כבד.
לא אחת ניסיתי להראות ולהסביר כי אין בהכרח קשר בין התורה ובין הדת, כי הקשר הוא עניין של פרשנות והשקפה. אומנם אין הדת עומדת בפני עצמה והיא קשורה ונובעת מהתורה, אך התורה עומדת בפני עצמה וניתנת להתייחסות חילונית ובלתי תלויה לחלוטין.
הגוון הדתי שבינינו יתייחס לתורה כאל השורש המהותי של חייו וכבסיס הבלעדי לקיומו, ואילו הגוון החילוני עשוי ויכול לראות את התורה כקובץ של מיתוסים שיש בהם סימבוליקה מלמדת ומפתחת. למרות הפער שבין הגוונים, האפשרות לחבר את הגוון החילוני לתורה מתוך ראיה אחרת, הינה רווח נקי.
אינני מתיימר להצליח או אף לנסות לשנות את הראיה של הגוון הדתי, אך אני מתיימר ואף מנסה לחבר את הגוון החילוני לתורה דרך ההסתכלות מיתית וסימבולית על הכתוב.
מתוך אותה התכתבות שציינתי לעיל עלתה ההבנה שבעצם ניתן לראות את התורה כקובץ "אפשור"! הבסיס להבנה זו נעוץ בשתי עקרונות, האחת עקרון חופש הבחירה שהינו ערך עליון בבריאה זו והעיקרון השני הינו עיקרון המיתוס והסימבוליקה שבכתובים.
אם, לצורך הדוגמא, אשתמש בסיפור הסימבולי של גן-עדן הרי שיש בסיפור את המיתוס ההרואי של האדם הראשון והחטא הראשון, בנוסף לפרדוקס של ה"איסור" הראשון שהוא איסור אלוהי. ההתדיינות סביב איסור זה, רבה ומגוונת וסובבת בעיקר סביב עצם קיומו של איסור. בפרשנות שלי לסיפור מיתולוגי זה אני גורס כי משמעותו של האיסור מובנת שלא כהלכה תוך התעלמות מעיקרון חופש הבחירה. שכן האיסור מופיע בקונוטציה של הצעה ולא של טאבו למרות "העונש"- בראיית הפשט - או התוצאה - בראיה המעמיקה - של ההתעלמות מהאיסור (בראשית ב' יז' "ו?מ?ע?ץ, ה?ד??ע?ת טו?ב ו?ר?ע--ל?א ת?אכ?ל, מ?מ??נ?ו?: כ??י, ב??יו?ם א?כ?ל?ך? מ?מ??נ?ו?--מו?ת ת??מו?ת. "). אומנם בפרק ג' מופיעה המילה "ציויתך" (בראשית ג' יא'), ואז תועלה הטענה שמדובר בציווי ולא בהצעה, טענה שללא ספק מחזקת את ראיית ה"חוק" של התורה. חשוב להבין כי פרק ג' עוסק כבר בתוצאה של המעשה, כלומר ההצעה/האיסור לא לאכול מפרי עץ הדעת, הופרה. בשלב זה עוסק הפרק בתוצאה, ומכאן יש לבחון את משמעות ה"ציווי". אין כלל ספק שהמילה "ציויתך" מאפשרת את תפיסת השכר והעונש הכל כך מקובלת בראיה הדתית - של כל דת. שכן היא אינה משאירה מקום לפרשנות כלשהיא. אך מאחר וראיה זו אינה תומכת, אלא אף מבטלת את העיקרון של חופש הבחירה, שכן ציווי אינו עולה בקנה אחד עם בחירה הרי שאני דבק בגירסתי כי מדובר בהצעה בעלת שתי אפשרויות. משנבחרה האפשרות להתעלם ממנה ונוצרה התוצאה, מביא המיתוס את הפן ה"חוקי" וה"מעניש" של האלוהים.
אלוהים המופיע כאינסטנציה של חוק ומעניש כאשר חוקיו ומצוותיו אינם מקוימות, אינו אלוהים שקל לקבל ולאהוב, זהו אלוהים של שררה המייצר פחד.
נשאלת השאלה כיצד הינו מגיבים אילו היה אלוהים מופיע כאינסטנציה של מאמן המאפשר למאמיניו להתממש בדרך של מיצוי יכולותיהם וכישוריהם. איך הינו נראים אם היינו מתייחסים ל- "...ובחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו..." כאל תהליך של אימון המייצר אפשרויות למימוש. הרי כבר ציינתי כי מילת המפתח היא "אפשור". "אפשרויות" הנראות, מובנות ומתקבלות הינן תהליך של אפשור.
בהיסטוריה שלנו אנו מכירים בשלושה מנהיגים גדולים בקרב ההתפתחות הדתית, משה, ישו ומוחמד. כל אחד מהאישים המכובדים האלה מגיע מאותה נקודת התחלה, למרות שיהיו כאלה שיחלקו על כך. משה מקבץ ערב רב של עבדים לכדי אומה סביב אמונה באל אחד מוגדר ייחודי באותה תקופה. מוחמד אינו ממציא דת חדשה אלא מנסה לפתח את הגוון של הצדק החברתי והשוויון על בסיס אותה אמונה באל אחד, אלוהי אברהם ומשה. מבין שלושתם גישתו של ישו, שגם הוא בא מאותו מקור - יהדות - הינה הקרובה ביותר לאותה מגמה של אימון. ישו אינו מטיף לקיום מצוות, ישו אינו מטיף להליכה עיוורת אחרי חוקים, משנתו של ישו עובדת על העצמה של תכונות האדם הבסיסיות ביותר, חמלה, אהבה ואמון עצמי. הוא מטיף לאיפוק, לענווה, לצניעות ולאהבת הזולת. בימינו הינו קוראים לזה אימון אישי.
הסתכלות על שלושת הדתות היום תעלה כי שלושתם שגו בדרך התפתחותם ושלושתם נמצאים באותה נקודה של קריסה. אף אחת מהן אינה מצליחה עוד לקרב אליה אנשים, להפך כולן יוצרות ריחוק וניתוק. אף אחת מהן לא נשארה נאמנה למקור ממנה צמחה ואף אחת מהן אינה משרתת את סיבת התהוותה.
הנכונות והרצון להתחיל לראות את אותם "כתבי קודש" מזווית התואמת הן את התקופה והן את רמת ההתפתחות שלנו כבני אדם, מזווית של המלצות סימבוליות שיש בהם את כל הנדרש על מנת להבין את האפשרויות הקיימות ולבחור את הרצויה. אומנם זווית זו יש בה מן הקושי שבאחריות האישית, שהראיה הקיימת פוטרת ממנה, שכן אם אנו מצווים אין אנו אחראים, אך האחריות היא זו המסוגלת להוביל לשינוי הכל כך מתבקש.
שאלת האמונה באלוהים, כזה או אחר, כמו גם שאלת האוטנטיות של התורה ורמת חשיבותה יכולים בנקל להיפתר על ידי אימוץ המגמה העכשווית, על ידי ההחלטה להפוך את אלוהים ותורתו משליט כל יכול הכועס ומעניש שחוקיו נוקשים ולרוב בלתי מובנים, למאמן המאפשר בהמלצותיו לכל אחד להתממש ולמצות את יכולותיו הנגזרים ממהותו ומהוויתו.
תפיסתנו את אלוהים כשליט עליון, פשטה את הרגל בהוויה האנושית עוד שם בשלהי המאה ה-17, נציגיו עלי אדמות בדמותם של כוהני הדת השונים, לא רק שאינם מצליחים עוד לקרב אליהם את הציבור אלא אף מרחיקים אותם. אולי הגיע הזמן שתפיסת האלוהים שלנו תפשוט את מדי המלוכה הכבדים, הרשמיים והמנוכרים ותילבש את בגדי האימון הקלילים והעממיים. אולי הגיע הזמן שנלמד לראות ולקבל את היופי ואת החכמה המצויה באותם כתבי מיתוס וסימבוליקה, את אותה הבנה שיש בה בכדי לאפשר לנו לחיות! במקום להמשיך ולשרוד בעולם קר ומנוכר.
באהבה רבה
רובי
